במיוחד לאמא למתבגרת שמרגישה שהיא נותנת את כל הלב - אבל משהו בדרך כבר לא מגיע אליה…

יש בי גם הילדה שעזבה את הבית בגיל 15 כדי למצוא את עצמה.
גם האישה שבחרה לבנות את החיים שלה בדרך שלה.
גם אמא שמחזיקה בית.
וגם אישה שלא מוכנה יותר שהעבר שלה יגדל את הילדים שלה.

במשך שנים הייתי בטוחה שהצלחתי.
בחרתי את הדרך שלי.
למדתי.
התפתחתי.
בניתי לעצמי חיים.
הייתי בטוחה שהשארתי את הסיפור שלי מאחור.

בדיעבד…

הוא פשוט חיכה לי במקום הכי לא צפוי.
בהורות.
כשנולד הבן שלי, חשבתי שהקושי הוא בו.

חשבתי שיש אמהות שפשוט מתחברות מהר יותר.
שאני כנראה לא כזאת.

אמרתי לעצמי שאני אמא טובה.
שאני דואגת.
שאני עושה הכול.
רק לא הבנתי למה משהו בפנים לא מצליח להתחבר באמת.

ברגעים שהייתי אמורה פשוט להיות אמא,
מצאתי את עצמי עסוקה בלתפעל.

ברגעים שהייתי צריכה להתקרב,
משהו בי התרחק.
הסברתי לעצמי ש”כזאת אני.”
שיש כל מיני סוגים של אמהות.
שיום אחד זה כבר יגיע.
אבל עמוק בפנים…
זה כאב.

ואז הבנתי משהו ששינה לי את החיים.
הילדים שלנו לא פוגשים רק את מי שאנחנו היום.
הם פוגשים גם את הילדה שהיינו.
את כל מה שקיבלנו.
את כל מה שהיה חסר.

רק כשהסכמתי לחזור אל הילדה שהייתי,
לרפא את הקשר שלי עם אמא שלי,
להפסיק להילחם בסיפור שלי,
הצלחתי להתחבר באמת גם לבן שלי.

שם הבנתי משהו שאני לוקחת איתי לכל אמא שאני פוגשת.
אם אני,
שידעתי בדיוק איך זה מרגיש לגדול בלי החיבור שכל כך רציתי,
כמעט שחזרתי את אותו כאב עם הילד שלי —
זה יכול לקרות לכל אחת.
לא כי אנחנו אמהות לא טובות.
אלא כי אף אחת לא לימדה אותנו שהעבר שלנו נכנס איתנו הביתה.
משם נולדה השליחות שלי.

לעזור לאמהות להבין את עצמן,
כדי שיוכלו להבין גם את הילדים שלהן.

לא לחכות למשבר.
לא לחכות לריחוק.
לא לחכות לשנים שבהן כל אחת נשארת לבד, בטוחה שהשנייה כבר לא מבינה אותה.

אני מאמינה שאי אפשר לשנות את הילד שלנו לפני שאנחנו מסכימות לפגוש את עצמנו.
וכשאמא מרפאה את הסיפור שלה,
היא משנה גם את הסיפור של הדור הבא.